<h1>או"ז הלכ' שבת סימן ס"ג</h1>
<h2>דף עז:</h2>
המלבן. הסוחט בגד השרוי במים היינו מלבן וכבר פרישית במלאכה דהבורר דהא דאמר שרייתו של בגד זהו כיבוסו היינו בבגד מלוכלך דוקא דומיא דלשלשת וא' בביצה פ' יו"ט [י"ח, ע"א] א"ר חייא בר אשי נדה שאין לה בגדים מערמת וטובלת בבגדיה וכתב לשם בתוס' ריב"א מיכן יש להוכיח דאם נתזו לאדם מי רגלים על בגדיו בשבת ורוצה לברך או להתפלל ואינו יכול מפני שנטפח בגדו מי רגלים בטופח ע"מ להטפיח דמותר לתת מים על בגדו בשבת באותו מקום שנטפח במ"ר כדי לבטלן ויהא מותר להתפלל הואיל שאינו מתכוין לצחצוח הבגד אלא לטהרה בעלמא כי הכא דטובלת בבגדיה דלא חשיב כיבוס הואיל דאינה מתכונת אלא לטהרה בעלמא אבל אם צואה על בגדו ודאי אסור לתת עליה מים בשבת דזה מתכוין לצחצוח כדי להעביר הלכלוך דצואה עכ"ל. וה"ר אליעזר ממיץ כתב שמעתי מפרשים דלא מתסר נתינת מים אלא בלשלשת כדתנן [שבת קמ"ב, ע"ב] היה עליו לשלשת ואינו נראה דהא במילתיה דרבא [זבחים צ"ד, ע"ב] דקתני זרק סודר למים חייב לא קתני לשלש' והא דתנן לשלשת אורחא דמילתא נקט שבמקום לשלשת נותנין מים והא דתניא טובלת בבגדיה מפרשי בבגדי עור ומסקי' בזבחים [שם] אפי' בעור שיכשוך אין כיבוס לא וכן מצאתי בהל' דרב יהודאי גאון זצ"ל שאפי' בלא לשלשת אסור ליתן מים על הבגד וכן כתב אי נפל חמרא [על] לבוש' בשבת' אסור למשדי עליה מיא עכ"ל וכן ההיא דיומא [ע"ז, ע"ב] דההולך להקביל פני רבו מוקי לה נמי בחלוק של עור. מיהו כמדומה בעיני דאף לפי ה"ג שרי מה שאמר ריב"א דכשנפל יין על הבגד אז מתכוין לעשות תקנה שלא יעביר הצבע אבל כשנטפחו מי רגלים על הבגד אינו מתכוין כ"א לטהרה דומי' דטבילה ואני המחבר קבלתי ממורי הרב ר' אלעזר מורמ"ש זצ"ל שמי שיש לו ניצוצות מי רגלים על מכנסיו שאסור להשליך מים על מקום נצוצות אלא כיצד יעשה יטול ידיו ויקנח במקום נצוצות ושוב יטול ויקנח בטהרה.
